מאת יעל מי-אורה שמע... האם שמת לב מה קורה כשאת/ה באמת מקשיב/ה לאדם אחר או לחיה כלשהי המרשרשת בשיחים בלילה או לרוח הנושבת בעצים, מקשיב/ה בלי להיות מושפעת מהדימויים או מהזיכרונות או מהרעיונות המוצקים שהיו בתוכך כבר קודם, אלא מקשיב/ה בראש צלול ובאוזניים של ילד השומע סיפור לפני השינה?

לא תמיד המצב היה כזה. לא כל כך מזמן, לפני שאוזנינו התרגלו למטח הגירויים ההולך וגובר, ידעו אנשים רבים להקשיב בריכוז ממצב של דומיה פנימית; למשל, תוך מעקב אחרי חיה או הקשבה לבואו הקרב של הגשם – או בישיבה מסביב למדורה עם חברים לשבט או לכפר. כשאנחנו זוכים להקשיב כך ולהקדיש מזמננו לתרגול של הקשבה שכזו, גדלה רגישותנו ואיתה יכולת ההזדהות שלנו; אנחנו נכנסים לעולם של גילוי-עצמי ספונטאני, ולבסוף לומדים להכיר את הקשר, הבלתי ניתן להפרדה, שלנו עם כל צורות החיים האחרות.

אלו מאיתנו שזכו לשמוע סיפורים כשהיו קטנים מכירים את התמרת הלב הזו. דרך סיפור-סיפורים הייתה אחת מהדרכים המהימנות לתקשורת בין אישית מאז היווצרות השפה. התנ"ך מלא בסיפורי המסורת של העם היהודי, וההוראה התבססה בעיקרה על מסורת 'מפה לפה'. כל עם ועם וסיפוריו, כל עם ועם ומשליו. בזמן ההקשבה לסיפורים מתעורר בתוכנו הילד הפנימי ומעורר אותנו למצב יותר לילִי, מצב שבו אשליית הפירוד בין המחשבה, הגוף והרוח יכולה להתפוגג. בתרבויות-האדמה משמרים את מצב השלמות הזו בעיקר על ידי סיפור-סיפורים, ובכך מחדשים את הקשר אל האלים והשדים של השבט ואת החניכה אל השבט. גם תנועת החסידות הרבתה להשתמש בסיפורי-מעשיות.

בשנים האחרונות גדלה גם ההבנה המדעית של תהליך ההקשבה. מחקרים מצביעים על הקשר בין המכניזם הרספטיבי של האוזן והעוררות של מרכזי הלמידה והדמיון של המוח. למשל, החוקר הצרפתי Tomatis מתאר איך תחושת-העצמי (Self) מתחילה ברחם עם ההתפתחות של המערכת האודיטורית בחודש הרביעי להריון, ואת החשיבות של קולות השירה של האם ושל דבריה אל הרך שטרם נולד. מעבודתו משתמע גם כמה חיונית שימת-לב מלאה בעת הקשבה – להבדיל מסתם שמיעה – להתעוררות יצירתית ורוחנית.

מעגלי ההקשבה הם דרך יעילה ביותר לפיתוח הקשבה מהסוג הזה. התהליך כפי שאנו מתרגלים אותו, פותח בOjay Foundation שבקליפורניה, על סמך תהליך ה Council שתרגלו האינדיאנים בעיקר כדרך לפתירת קונפליקטים. בתהליך משולבים יסודות הCouncil המסורתי יחד עם שיטות בנות זמננו, על מנת להבהיר ולהעצים דינמיקות קבוצתיות.

מאז 1979 יושמו מעגלי ההקשבה בבתי-ספר רבים בארצות הברית – הן בבתי-ספר יסודיים והן בבתי-ספר תיכוניים, כמו גם בארגונים שונים, בקהילות רבות, במשפחות ובעסקים. התהליך מאפשר לחקור ולהכיל שונויות בלי הצורך להגיע להסכמה או לקונצנזוס. הנחת היסוד של המעגלים מעודדת אותנו למודלים של פעולה מתוך שיתוף במקום פעולה המושתתת על שליטה היררכית. היא עוזרת לקבוצה להגיע למצב של מדיטציה-בהידברות שבה מתפתחות רגישות, סבלנות, תובנה, וחמלה ספונטאנית. על ידי תרגול התהליך אנו לומדים להשתחרר מתחושת: 'הכול מוטל עלי', מבלי לפגוע באחריות האישית או בכוח ליזום.

משתתפים במעגלי הקשבה חווים לעיתים קרובות תחושה של להיות בתוך "מעגל של מראות", שבו כל סיפור או שיתוף של אחד המשתתפים מספק שיקוף של אחד האספקטים מהחוויה הפרטית שלנו – מוכרת דיה אך שונה מספיק בכדי לתת זווית הסתכלות חדשה. לפעמים המראות משקפות חשכה, מראות לנו חלק מעצמנו שהיינו מעדיפים לא לראות באותו הרגע. אבל, בדרך כלל, בזמן התרגול מתוקשרת האמת בשימת לב ובכנות פתוחה. כך שיש פחות סיכוי שנברח או נחסום את עצמנו מפני הטלת האור של השתקפויות שכאלה על אותם אזורים שדורשים מבט אמיץ. העצמת התהליך תלויה ברצון ובאומץ של המשתתפים להתעמת עם הצללים הפרטיים (והקבוצתיים!) שלהם, לכוון היישר אל מרכז הבעיות שעל הפרק, ולחקור את הפינות החשוכות ביותר. דרכים להתעלמות מהצללים, שבדרך כלל כל כך קשה להיות מודעים אליהן בהידברות רגילה, מזוהות ביתר קלות, ויותר קל להתגבר עליהן במעגלי ההקשבה, בגלל תחושת הביטחון שמובנית אל תוך התרגול של הקשבה כנה ונאמנה.

כל משתתף נוכח שהוא מביא פיסת אמת למעגל – הכרחית כשלעצמה, אך רק חלק אחד מהשלם. הלהט של הדבקות בעמדה שלנו מתחלק עם שאר הנוכחים, ואז העמדה שלנו משתחררת אל תוך האמת הגדולה יותר של המעגל. כשהתהליך אכן פועל, כולנו חשים את האמת הרחבה הזו, מבלי לחשוש לזהות האישית, ובלי 'עריצות הכלל'. כולם רואים את אשר מתרחש, ורואים את הדרך אל 'הפעולה הנכונה', לעיתים קרובות פחות או יותר באותו הזמן. בדרך כלל מלווה תהליך החזון המשותף או החלימה המשותפת בשימחה ובהנאה.

התהליך עצמו מושתת על כמה כוונות פשוטות, ועל מבנה פשוט ויציב. הקבוצה מתיישבת במעגל ובוחרת מנהיג או שני מנהיגים או מנחים שתפקידם לשמור על זרימת התהליך. בכדי לעודד כל אחד לדבר בתורו, נבחר "כלי-שִיחַ" שעובר במעגל מד?בר אחד לשני. תפקידו של "כלי-השִיחַ" הוא למקד את תשומת הלב בדובר, ולשחרר מהצורך בהחלטה על 'מי הבא בתור'. בדרך כלל עובר "כלי-השִיחַ" במעגל בכיוון השעון. הכוונות שעליהן מושתת המעגל הן:

לדבר מהלב.
להקשיב מהלב.
לדבר ספונטאני, ללא תכנון מוקדם.
לדבר בהתאמה לזמן.
מה שנאמר במעגל, נשאר במעגל.

בהצלחה,

יעל